כתב על אופנוע- רמי שני

כתב על אופנוע- רמי שני

כתב על אופנוע- רמי שני

הצפירה, כמו סופת טייפון אמרה, צרחה יותר נכון שכולם צריכים להיכנס למרחב המוגן כי כמה גראדים בדרך לבאר שבע.
זה הסימן לחגור את המעיל ולחבוש קסדה!
"מה אתה נוסע?" שאלה בת ה-12 "יש סירנה, תישאר בממ"ד". אמא שלה מבינה ומסבירה לה: "כשיש צפירה הוא צריך לצאת. הוא מחפש את הרקטות" היא אמרה ופלטה צחוק יבש וקצר: "תכנסי לממ"ד או למדרגות. אנחנו נחכה".
חווית הרכיבה שהתחילה באבזור מיגון חיוני, נמשכת בדרך למטה. אני מבין שמדובר בנסיעה שלצד הצורך לדעת במאה אחוז מהזמן מה קורה שלוש מאות שישים מעלות מסביבי, צריך גם לדעת מה קורה בניצב תשעים המעלות, על כל מעלה היקפית.
אתגר מורכב ביותר. כלומר להעיף מבט כל כמה שניות צפונה, למרחב שממנו עלולות להגיע הרקטות. לפחות את כיוון האיום אני מכיר.  מהרחבה למטה נראתה רק חתיכת שמים שחורה.
הווארדרו הניע כאילו חיכה ללחיצת הכפתור ונהם בציפייה. התחלתי לנסוע כשברקע נשמעו כבר הפיצוצים של כיפת הברזל ושל התפוצצות רקטות. בתוך הקסדה שמעתי לפתע פיצוץ אדיר. אחת הרקטות התפוצצה בתוך השכונה. הייתי צריך להשתלט על הרכב הדוהר צפונה וגם בחשש שאחז בי.
התאוששתי במהירות והמשכתי לנסוע, מתעלם לחלוטין מתלוליות קטנות בכביש, שתמיד חשבתי שהן עלולות לגרום לסטייה הצידה. הגלגלים שידרו היטב את הדרך אבל התחברו לרגשות ולצורך שלי להגיע מהר ופשוט 'יישרו' בליטות ושקעים.

סיכום ראשוני: ליל הטילים האחרון לפני שעמוד ענן נגמר. מטח של שש רקטות שוגר, הגיע לעיר, שתיים התפוצצו מחוץ לשכונה הדרומית מזרחית, שלוש יורטו בטילי כיפת ברזל: 'אחת התפוצצה בבית מגורים בשכונת רמות' נצנצה ההודעה של הדובר העירוני, 'יש כתובת…'.
בגלל זה כל השכונה רעדה ואיתה האופנוע ואני. זה היה קרוב. אף אחד לא מכין אף אחד אחר להתפוצצות של רקטה בסביבה. אחרי 12  שנים של מרדף בלתי פוסק אחריהן, הגוף מגיב באותו אופן: צמרמורת שמתפרקת לתוך הנעלים ונעלמת בתוך הרעד של משטחי הדריכה, כי המוח מתחיל לשלוח פקודות על פי סדר קבוע: ברר איפה, חבוש קסדה, צא לדרך!. ברחוב נעצרו עשרות מכוניות עם אורות דלוקים. חלקן בצדי הכביש. רבות אחרות עליו.  מכשול משמעותי למהירות שביקשתי לפתח. על פי ההנחיות, זה הרגע לעצור ולתפוס מחסה. על פי ההיגיון, זה הרגע להמשיך לדהור. גלגלתי את מצערת ימין קדימה ואחורה במהירות. הגברתי תנופה, העברתי הילוכים ובלמתי כשלא נותרה כבר ברירה אחרת. הכביש עמוס  ובראש מתרוצצות מחשבות: להוריד רגל או לפעול לשמור על שיווי המשקל תוך ביצוע התפתלויות בין כלי הרכב. החלטה שצריך לקבל מחדש כל שבעה עד ארבעה עשר מטרים, פעם ועוד פעם. הבחנתי בראשים שבצבצו מאחורי חומות נמוכות, לראות מי המשוגע שרוכב במצב הזה. בשלב מסוים, הייתי חייב לעצור. להבין לאן לנסוע. על פי המידע שהתקבל אצלי בטלפון, יש עוד חצי קילומטר עד לבית שבסביבתו הייתה ההתפוצצות. רכב משטרתי עמד באחד הרחובות בדרך לכתובת. מאחורי התחילו מכוניות לזוז. שוטר סימן לי לעצור: "אין להמשיך" נהם.
"אני עיתונאי.." ניסיתי לשכנע אותו.
"אתה יכול להיות רמטכ"ל. אף אחד לא עובר".  מול המחסום המשטרתי עמדה קצינה בדרגת רב פקד שהכרתי. היא ניסתה ללא הצלחה לשכנע את המחסומאי שהיא דוברת המרחב בנגב והיא, כן היא, צריכה להגיע למקום שבו התפוצצה הרקטה: "קחי קסדה, תעלי מאחורי, יש מקום" קראתי לה. הושטתי קסדה כחולה ונעמדתי מעל האוכף. הקצינה הקלילה הניחה רגל על דוושת הנוסע והעלתה עצמה מאחור: "סע!" פקדה. שוטר המחסום הביט בנו בעיניים חסרות תוחלת: "אסור לכם לנסוע שם…" הוא צעק מאחורי. הנסיעה הפכה להיות קשה יותר. עליתי על המדרכה שמימין, מנסה לחשוב מהר, איך לברוח מהשוטר, כשפתאום נשמעה מעלינו עוד צפירה חותכת: "נו מה עכשיו?" שאלה הקצינה וקיבלה תשובה: אגודל זקור. שוב על פי ההנחיות היה צריך לעצור ולתפוס מחסה. שוב על פי הגיון הרכיבה והעבודה, גלגלתי מצערת למטה והגברתי מהירות סיבובי המנוע. המתח שאחז בי היה קשה. מנעתי ממנו להשתלט עלי והמשכתי לנסוע, מתפתל בין מכוניות, אבני שפה, פחי אשפה ועצים, מחליק את הארגזים על צדדים של כלי רכב ומנסה כמה שפחות להשתמש בבלמים.  עוד דקה, עוד מעקף של מכוניות עומדות, עוד שלוש מאות מטר והגענו לבית הפגוע: "וואלה הצלת אותי" אמרה הקצינה וסימנה לאחד מחבריה שהיא בדרך לחנוק אותו, בגלל שצילם אותה על האופנוע. על המסך של הטלפון החכם כבר הייתה הודעת הדובר העירוני: "ארבע רקטות, כולן מחוץ לעיר". הקצינה ירדה ואני אחריה. החולצה שמתחת למעיל המשוריין, הייתה ספוגה בזיעה. התיישבתי על המדרכה ובחנתי את ארגזי הצד הגדולים. נוספו להם עוד כמה סימנים אבל הם נותרו שלמים.
כתב עם אופנוע. ככה כבר ארבע שנים. בלי וויתורים לרוחות, לגשם, לשיטפונות, לחמסינים, לרקטות, לשאלות על השפעתם של כל אלו על ההחלטה למה להמשיך. כי זה קרוב יותר למקום האירוע, כי זה מהר יותר, כי יש בכך מלא יתרונות, כן – גם חסרונות. מתי בפעם האחרונה נסעתם לעבודה או בעבודה, כשהרוח חובטת את הפרצוף והגוף והמנהל יודע שכדי לשוחח אתכם הוא צריך להמתין לתחנה הבאה? אגב – כי גם הוא רוכב..
לחפש את הרקטות במצב רכיבה זה קשה כי אי אפשר לחייג. לעקוף את שאר הכתבים והצוותים שמחכים בפקקים זה קל וכמובן נותן יתרון דיווח. ככתב רדיו ואינטרנט – זה הדובדבן האמיתי שעל תל הקצפת. מזל שאני שותה את הקפה או התה שלי בלי סוכר. מפגשים עם רקטות, שיטפונות, שופטים, עורכי דין ונהגים אחרים – ברשימות הבאות.

מוזמנים להגיב
רמי שני
ramishani@gmail.com

רמי שני

פורסם בגיליון 2 | מגזין אגוריידר | מרץ 2014

כתיבת תגובה